מאמרים

   

תפילת נשים

 
 

כמו מלכה - מקורות ומחשבות
ד"ר עליזה לביא, מתוך עלון "קולך"

החיים המודרניים הוציאו את האישה מן הבית. הסבתות המיתולוגיות נעלמות בהדרגה מהנוף החברתי שלנו. ערערנו את מעמדה של האישה החכמה, זו שבנתה את בית ישראל, אך טרם ייצבנו את מעמדה המשפטי של האישה שיאפשר לה, על ידי קבלת העם ורצון העם, להיות שותפה בהנהגה ובשיפוט

לזכרה של הצדקת חנה משיח ז"ל שהלכה לעולמה מלאת ימים ושנים (תרס"ו - תשס"ב)

פרשת השבוע, פרשת שופטים, פותחת בפסוק 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק' (דברים טז, יח). בעלי התפקידים הללו אינם יחידים בפרשה. בהמשך הדברים דנה הפרשה גם במלך, בנביא ובזקנים ומציגה, למעשה, את מדרג התפקידים הציבוריים השונים בחיי השבט ובחיי האומה כולה.
הזהות המגדרית של בעלי התפקידים מהווה, לכאורה, אחת מנקודות הפער הבולטות בין מערכת החוק האזרחית במדינת ישראל לבין מערכת ההנהגה והשיפוט על פי ההלכה היהודית. בעוד שבחברה המודרנית מינוי אישה לתפקידי הנהגה או שיפוט הוא טבעי וברור, הרי, לכאורה, מינוי זה בלתי אפשרי בחברה המשתיתה את אורחותיה על ההלכה.
הבסיס ההלכתי ממנו ניתן להסיק כי אין לאפשר מינוי אישה לתפקידים ציבוריים נמצא במדרש תנאים שבפרשתנו המתייחס לאמירה: 'שום תשים עליך מלך' (פרק יז, טו). המדרש קובע: 'שום תשים עליך מלך. מלך - ולא מלכה. וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהן אלא איש'. וממדרש זה פסק הרמב"ם את דינו בהלכות מלכים (פרק א', הלכה ה'): 'אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה, וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש'.
קביעה הלכתית זו, המונעת מן האישה להתמנות ל'כל משימות שבישראל', עמדה בזמנה במוקד המחלוקת שבין הרב עוזיאל לרב קוק בנושא זכות האישה לבחור ולהיבחר לתפקידים ציבוריים שונים. הרב עוזיאל, שהכיר בזכות האישה לבחור ולהיבחר, צמצם את המגבלות שמטילה ההלכה על מינוי נשים אך ורק למינוי הנעשה על ידי הסנהדרין. לגישתו, ככל שהמדובר הוא בתפקיד שהכהונה בו טעונה בחירה על ידי הציבור, הרי אין תפקיד זה בגדר האיסור שפסק הרמב"ם ביחס לנשים. במקרה זה בו קיבל הציבור את הנבחר/ת לתפקיד האמור חל העיקרון של 'קבלוה עליהם' המאפשר את המינוי האמור ללא כל מגבלה מגדרית. כידוע, בפועל נתקבלה הלכה למעשה גישה זו המכירה בזכותה של האישה לבחור ולהיבחר ללא כל הגבלה.
מעבר לכך, אם נבחן לעומק את הרציונל העומד בבסיס מדרש התנאים שאוזכר, יתכן בהחלט שנגיע למסקנה שגם לגישה לפיה אין בהסכמת הציבור כדי להכשיר מינוי  אישה לתפקידי הנהגה ושררה, אין כל הכרח למתוח את המושג 'משימות בישראל' גם לתפקידי שיפוט. ניתן בהחלט לחלק ולומר שמדרש ההלכה (ובעקבותיו הרמב"ם) מבקשים לצמצם את מקומה של האישה ולהרחיקה משאונם של החיים הציבוריים, אך אין שום מניעה להשתמש בתבונתה כשופטת וכמורת הוראה (כך למד החיד"א, ברכי יוסף, חושן משפט סימן ז' ס"ק י"א).
ואכן, במקורות ההלכתיים שעסקו בשאלה זו במרוצת הדורות, ניתן למצוא את שתי הגישות המנוגדות: גם הגישה לפיה תפקידי שיפוט נכללים בתוך הגדרת המונח 'משימות שבישראל' ולכן לא ניתן למנות אישה לתפקידים אלו. וגם הגישה לפיה המגבלה על מינוי נשים מתייחסת אך ורק לתפקידי הנהגה ושליטה ולא לתפקידי שיפוט. בדרך הטבע חלק ניכר מהדיון בשאלה זו סובב סביב התקדים המקראי של דבורה השופטת. הגישה האחת מבקשת לנטרל את דבורה מכס השופטת, על ידי מתן פרשנות אלטרנטיבית לתפקיד אותו מילאה; והגישה האחרת מבקשת ללמוד מדבורה על האפשרות למנות נשים לתפקידי שיפוט. את שתי העמדות ניתן למצוא בחידושי הרמב"ן למסכת שבועות, כשהוא מתייחס לכשירות האישה לדון (שבועות דף ל עמוד א): 'ושמעינן ממתני' דאישה אינה כשרה לדון דכיון דפסולה להעיד פסולה לדון כדתנן (נדה מ"ט ב') כל הכשר לדון כשר להעיד וכלל גדול הוא ולמדין ממנו. וכן אמרו בירושלמי שאין האישה מעידה ואין האישה דנה, ומאי דכתיב (שופטים ד) והיא שופטה את ישראל פירושו מנהגת שעל פיה ובעצתה היו נוהגין זה עם זה כדין מלכה, ואע"ג דאמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה נוהגין היו בה כדין מלכה, אי נמי מקבלין היו דבריה ברצונם'.
את דברי הרמב"ן אפשר לחלק, אפוא, לשלושה חלקים: (א) אישה אינה יכולה לשמש כדיינית, על פי העיקרון ש'הכשר לדון כשר להעיד' ולהפך; (ב) דבורה לא שימשה כשופטת אלא כיועצת, ובשל חכמתה קבלה מעמד רם כמו מלכה; (ג) אפשר שאכן דבורה הייתה שופטת, אך היא לא 'הונחתה' על העם אלא העם קיבל על עצמו מרצונו את מרותה השיפוטית.
על הטענה הראשונה, שהאיסור על האישה לדון נובע מאיסורה להעיד, כבר ערערו בעלי התוספות (מסכת נדה, דף נ ע"א), ולטענתם הכלל ש'כל הכשר להעיד כשר לדון' וכו' רלוונטי רק לגבי גברים ולא לגבי נשים, ואישה אכן כשרה לדון ופסולה להעיד.
את דברי הרמב"ן, שדבורה לא שימשה כשופטת אלא כיועצת, מביא הטור להלכה (חושן משפט סימן ז): 'אישה פסולה לדון ודבורה לא הייתה דנה אלא מלמדת שופטי ישראל'.
אולם, גם את דברי הרמב"ן, שבהם מועלית אפשרות שדבורה כן שימשה כשופטת, על-ידי כך שהעם קיבל אותה עליהם, אנו מוצאים בפסקי ההלכה בני זמננו. כך, למשל, בספר 'הלכה פסוקה' (סימן ז, סעיף ד, הערה 99) כותבים הרבנים שאם שבעה טובי העיר, או מועצה מקומית, יקבלו אישה כדיינית, היא יכולה לשמש דיין, על פי העיקרון של 'קבלוה עליהם'.
גם הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל, חושן משפט סימן ה) היה מתיר לאישה לשמש כדיינית אם נבחרה על ידי הציבור, מדין 'קבלוה עליהם'.
אם כך, בדברי הפוסקים יש לנו שני כיוונים. האחד - מתאר את 'האישה החכמה'. זו הסבתא המיתולוגית, המצויה בכל התרבויות, שמעמדה בא לה מכוח חכמתה, שהכל זקוקים לעצתה ואין חולקים על דעתה. על פיה יישק דבר בבית, במשפחה המורחבת ובקהילה. אישה זו אינה מבקשת מעמד רשמי ואינה זקוקה לו. מעמדה בה לה מכוח אישיותה, ודי לה בכך. הכיוון השני הוא יותר פורמלי. הוא ממסד את מעמדה של האישה, בדרך של 'קבלוה עליהם'. האישה ממלאת תפקיד ציבורי או שיפוטי בקהילה, דבר המתאפשר, ביסודו, על ידי רצון העם לקבל על עצמו את מרותה וסמכותה.
סבתא שלי, בת הדורות שעברו, הייתה דוגמה ל'אישה החכמה' שהכל שומעים לה ושמכוח אישיותה היא מקבלת מעמד 'כמו מלכה'. מבלי לדעת קרוא וכתוב, ומבלי שישבה יום אחד על ספסל הלימודים, הייתה סבתי תלמידה חכמה וצדקת, שחייתה בשכונת הבוכרים בירושלים. בדרכה השקטה, בעוצמתה הרכה ובנחרצות אמונתה העבירה לכולם את יסודות האמונה. בדידקטיות ייחודית לה, שהייתה מלווה בסבלנות אין קץ, לימדה אותנו את עיקרי היהדות, הלכה למעשה. כולנו ינקנו ולמדנו ממנה, כולנו הפנמנו את הערכים שיצקה בנו. סובלנות ופלורליזם היו חלק בלתי נפרד מהווי חייה והיא עטפה בחום גם את אלו שלא הקפידו על תרי"ג מצוות. היא קיבלה את כולם. וכולם קיבלו אותה. בבית, בבית הכנסת, בקהילה, בשוק ובסמטאות השכונה. היא הייתה המורה, המנהיגה, המפשרת והשופטת. איש לא הכתיר אותה. העם, בפשטות, בטבעיות, 'קיבל אותה'.

*החיים המודרניים הוציאו את האישה מן הבית. הסבתות המיתולוגיות נעלמות בהדרגה מהנוף החברתי שלנו. ערערנו את מעמדה של האישה החכמה, זו שבנתה את בית ישראל, אך טרם ייצבנו את מעמדה המשפטי של האישה שיאפשר לה, על ידי קבלת העם ורצון העם, להיות שותפה בהנהגה ובשיפוט. תפילת האישה בדור שלנו היא שלא נצא קרחות מפה ומפה. שנוכל להיות שותפות מלאות לחיי הקהילה והעם. שעדת ישראל לא רק תאמר 'מקבלים אנו' אלא גם תעניק לנשים את ההכרה הרשמית הראויה.

לקריאה נוספת:
הרב ריסקין שלמה, 'נשים כמורות הוראה'. עין טובה, עמ' 704-698.
כהן יחזקאל, נשים בהנהגת הציבור. ירושלים, תנועת נאמני תורה ועבודה, הקיבוץ הדתי.

   


פסיפס נשי של
תפילות וסיפורים

ביקורות וסקירות

שלחו שאלות והערות

שתפו בתפילות וטקסים




והרשות נתונה, ערוץ 10
צהרי שישי וערבי חג
בשעה 13:30


למידע על התוכנית

 
 

                                                                                                                                                                 דוא"ל לפניות הגולשים