ספרים

תפילת נשים

תפילת נשים - ביקורות וסקירות                                              ביקורות באנגלית

קול באישה ער
נכתב עבור מגזין "חיים אחרים", אוקטובר 2006

עשורים האחרונים לימוד התורה הופקע מהממסד הדתי ומידי המין הגברי, ובשנים האחרונות גוברים הסימנים שהתפילה מצויה בתהליך שחרור דומה. "תפילת נשים", ספרה של עליזה לביא אשר ראה אור לפני מספר חודשים, הפך לרב מכר ולאחת המתנות הנפוצות בקרב נשים מכל המגזרים, כאשר נשים רבות, בהן חילוניות, החלו להתפלל מתוך הספר. הספר החלוצי מכיל ריכוז של תפילות נשים בנושאים ומזמנים שונים ופותח פתח מבורך להתעוררות העניין בתפילה בכלל ובתפילתן של נשים בפרט. עם זאת, הספר רחוק מלשקף את העשייה הנשית החוץ-אורתודוכסית בתחום התפילה ואינו מציע כיוונים נועזים או יסודיים יותר של חדשנות נשית במקומות של קושי עם התפילה המסורתית. לשם נגיעה בכיוונים אלו, הפגשנו ארבע נשים העוסקות בתפילה מזוויות שונות, לשיחה על נשים ותפילה. שתיים מהן רבות מזרמים חוץ אורתודוכסיים שמובילות וכותבות תפילות, והשתיים האחרות אמניות היוצרות ומופיעות עם טקסטים של תפילות.
דייט עם השכינה
נקודת המוצא של השיחה הייתה המקום שבו התפילה פגשה אותן. "גדלתי בסביבה אורתודוכסית, אבי וסבי היו בעלי תפילה ותמיד ביקשתי להתחתן עם בעל תפילה. הדברים התגלגלו כך שדווקא אישי הוא זה שהתחתן עם בעלת תפילה" צוחקת הרב רות גן קגן, שהוסמכה לרבנות על ידי הרב זלמן שחטר-שלומי מהתנועה להתחדשות יהודית בארה"ב. "גילוי התפילה בציבור היה אירוע דרמטי: כשגרנו בבוסטון התפללנו בקהילה קטנה שהייתה אורתודוכסית אך שוויונית. בערב ראש השנה אחרי התשליך, התחשק לי לעבור על התפילה ונוצרה סביבי קבוצה קטנה שהתפללה. לאחר מכן ניגשו אלי וביקשו ממני להוביל את תפילת שחרית למחרת, כי מי שהיה אמור לעשות זאת חולה. ישבתי כל הלילה עם אחי שהיה בביקור ושחזרנו כל פרט, איך עוברים מול התיבה וכו' וכך גיליתי שאני בעלת תפילה ואנוכי לא ידעתי. זה לא היה בשאיפות שלי, הייתי פמיניסטית אבל ממש לא הפריע לי שהבחורים מתפללים, כל הזמן ראיתי את זה מעזרת הנשים ופתאום זו הייתי אני שם. בעלת תפילה היא מישהי שיכולה להיות חזנית, אך המשמעות הזו השתנתה עבורי עם השנים. כל הסיפור בתפילה זה לחוש את נוכחות השכינה, ולהיות בעלת תפילה זה לדעת לפתוח את עצמי אליה. לקבוע תפילה זה לקבוע דייט עם השכינה. חברה פעם אמרה לי שכשקובעים עם השכינה היא תמיד תהיה שם, השאלה אם אני אהיה".
הרבה ד"ר דליה מרקס מהתנועה ליהדות מתקדמת, גדלה כחילונית וגילתה את התפילה יחד עם הזהות היהודית שלה בגיל 12. "בצופי תל"ם, תנועת הנוער הרפורמית, המצאנו תפילה יצירתית שכונתה 'המעמד'. יכולנו רק לעמוד במעגל ולהחזיק ידיים, או להקריא שיר של רחל וזו התפילה. כל התכוונות לגבוה ולקדושה במעמד קהילתי מתקבלת וזה עובד" היא מספרת. כיום מצויה מרקס על התפר בין אקדמיה לאמונה: היא חיברה דוקטורט באוניברסיטה העברית על ברכות השחר וכן מחברת תפילות וכוונות מקוריות. "עם הזמן קיבלתי את סידור התפילה, אך גיליתי שהוא לא כל כך מקבל אותי. איפה אחיותיי בסידור? האימהות היו אלו שהניעו את עלילת המקרא, בלי הפוילעשטיקים של רבקה כלום לא היה קורה. האבות היו קצת נבעכים אבל תפסו את המקום המרכזי בטקסטים של תפילות."
"במופע הסאטירי שלי תחקרתי את התפילה 'ברוך שעשני כרצונו' והיה רב אחד שאמר לי 'את לא מבינה, זו ההוכחה שה' רצה שכולם יהיו נשים'. אז שאלתי מה זה 'ברוך שלא עשני אישה' והוא אמר: 'לא עשית אותי אישה, בכל זאת אתה ברוך'. זו אפולוגטיקה מגוחכת" אומרת הדר גלרון, לשעבר נורית-הדר פויירשטיין, מחזאית, שחקנית ותסריטאית מרקע אורתודוכסי, מחברת ההצגה 'מקווה' ומופע הסטנד-אפ 'פולסא דנורית'. "גברים כתבו את התפילות, לא אלוהים, והתחושה שלי היא שיש פה איזו התכתבות שנעצרה ועלינו להמשיך אותה. את המופע הסטירי שלי אני נוהגת לסיים בתפילה אישית. לתחושתי עבודת השחקן דומה לעבודת כהן או חזן, במובן שגם הוא נדרש להיכנס לפנימיותו ולהפוך לכלי קיבול לאנרגיה שאותה יתקשר לקהל". 
"מ-1989 אני עוסקת בתפילה ומופיעה עם טקסטים של תפילה בהופעות. הופעתי עם טקסטים מסורתיים ומקוריים והיו גם בג'יבריש" מספרת המוזיקאית רות וידר-מגן, ממקימות קבוצת התיאטרון הירושלמי, גרעין נשים היוצרות תיאטרון ומוזיקה המבוססים על המקורות. "הקו שלי בקבוצה הוא עבודה עם קול. לשאת תפילה על הבמה זה יותר מלהיות חזנית, כל המוקד עליך ואנשים שילמו כרטיס לראות אותך ויש בזה כוח. גברים יכולים להיות בעלי תפילה באופן יותר טבעי כי הם כבר מתקבלים. כשהתחלתי להופיע עם תפילה אנשים לא יכלו לקבל את זה שנוסח התפילה יוצא מפי אישה, זה דרש ממני לגייס את כל הנוכחות והאמירה שלי והעמידה על שלי ועוד ועוד הופעות. יש בזה המון אגו גם, זו האמנות שלי ופה הקול שלי" היא קובעת. "בשנה האחרונה התחלנו להתכנס לתפילות קבוצתיות שאינן מופע. היה לי מעניין לפזר את המיקוד הזה, לוותר על המקום המרכזי ולקחת קבוצה שמתפללת, שנותנת כוח לקהל. התפילה קהילתית, ללא נוסח כתוב מראש, יש בזה המון התעלות, חיבור וכיף. זה דומה למופע אבל מאד שונה. קשה להגדיר. אני עדיין מגלה את ההבדלים".
התפילה יוצרת את אלוהים
על מנת להבין מדוע נשים מחדשות בתפילה ובאיזה אופן הן עושות זאת, ניסינו להבין מה מגדיר תפילה ועם אלו רכיבים נשים לא חשות בנוח. האם התפילה היא אישית או קבוצתית? האם המוקד שלה הוא הבקשה, התודה, החיבור, השיחה, התיקון? האם העיקר הכוונה, המעמד, המילים, הניגון?
וידר: יש להבחין בין תפילת יחיד לתפילת ציבור. על פי המקורות, עמדת המתפלל מול הבורא היא תמיד עמדה נשית, פסיבית ומקבלת. תפילת היחיד היא הבית של הנשים ביהדות, אך מקומן שולי בתפילת הציבור. תפילה היא ביטוי טבעי ועדין לאמת פנימית לא-מילולית. רק כשמתחלקים בתפילה במעמד ציבורי צריך פתאום הגדרות ושפה.
מרקס: תפילה זו שיחה. האל הוא הנמען הרשמי אבל יש התכתבות עם נמענים נוספים דרכה, זו גם שיחה בינינו. במהלך ה"התנתקות" נכתבו בימין הפוליטי תפילות המופנות לקב"ה אך בעצם פונות גם לרגשות האשם של שאר העם. כשאומרים "ברוך שלא עשני אישה" זו גם שיחה עם הנשים. בדתות המזרח התפילה היא דרך התמקדות והתרכזות אבל היהדות היא דת ליטורגית של ביטוי אמונה במילים. אז מה עושים כשהמילים קשות לי? אלוהים הוא מופשט והוא מעל העולם, אבל פונים אליו בדימוי זכרי  של מלך, דיין, או לוחם, מזכירים את האבות ולא את האימהות, את שירת משה ולא את של מרים שעמדה לידו. איפה אנחנו כנשים? 
גלרון: התפילה היא צינור של חיבור באמצעות הודאה בפני עצמך שיש משהו גדול ממך, יש מקום לפנות לעזרה. צורת ההתחברות יכולה להיות גם מדיטציה, האל יכול להיות גם "היקום", מה שחשוב הוא ההודאה וההודיה שיש כוח מעבר לי ואני יכולה להתחבר אליו. מוזיקה, מדיטציה, או אפילו רגע על הבמה, יכול ליצור למישהו תפילה, לחבר אותו למקום פנימי שיפתח את הצינור האישי שלו וזה ילך איתו ימים רבים אחר כך. ואצל אדם אחר לידו, זה יכול לא לגעת כלל. 
קגן: תפילה היא בעלת עוצמה טראנס פרסונאלית של טקס. הנוסחא המסורתית של התפילה ביהדות היא שבח-בקשה-הודיה. הנטייה היא להתייחס יותר לממד של הבקשה בתפילה, הדר דיברה על ההודיה, ואני מייחסת יותר משקל דווקא לשבח. שבח או הלל הוא אמנות שימת הלב היוצרת הרחבה והתרוממות. לשבח משהו זה להפוך שותף לו וחלק ממנו וזו הדרך לאחדות עם האל בעיני. אותו פרגון לאלוהים פותח מרחב טרנספורמטיבי לבקשה שלנו וההודיה היא הנעילה. אין תודה מראש, תודה היא אמיתית רק אחרי שמשהו כבר קרה. 
וידר: לנוסחאות יש כוח בדומה לספרות, אבל לתחושתי זה אינו כוח התפילה, כוחה מצוי בתחום של תורה שבע"פ. התפילה אינה המילה אלא הכוח שבתוך המילה, תנועה של חיבור וכוונה שאנו יוצרות, אל תוך המילה ומעבר למילה, לקחת את המילה למקום של חיבור. כוח חיבור המילים לתפילה צריך להיות מאד מדויק, אך המילה אינה מגדירה את התפילה. עליזה עליון-ישראלי מקבוצת התיאטרון הירושלמי עסקה בפרויקט של תפילות פשוטות: היא לקחה מילים פשוטות של אנשים ברחוב ובמטבח וחשפה את הממד התפילתי שלהן בתיאטרון. הניגון הוא דבר יותר מופשט וכשמחברים אותו עם כוונה הוא חוצה גבולות, כשהשתמשנו בניגונים של הצבא הרוסי בתוך תפילה, זה עבד. ויש אנשים שיתחברו לתפילה רק אם היא במקצב היפ-הופ. 
גלרון: לניגון יש כוח לשנות מציאות, גם הצעירים שרוקדים לצלילי טראנס, יש לזה אפקט של חיבור והתעלות. הברסלבים עושים בזה שימוש. השבוע הקלטתי תפילות נשים באולפן,  עבור סרט חדש של אבי נשר, "הסודות", שכתבתי עבורו את התסריט. זה סרט על בחורה אורתודוכסית שבעקבות מות אימה דוחה את האירוסין שלה ורוצה ללכת ללמוד בצפת כמו הגברים ולהיות רב. זה חומר רגיש בקהילה האורתודוכסית. בסרט יש רגעים מרגשים שהבנות מתפללות ואחד משיאי הסיפור הוא שהגיבורה מתגייסת לחבר תפילה מיוחדת עבור אישה שבאה לבקש סליחה מאלוהים ואף רב לא עוזר לה, היא יוצרת לה טקס תפילה מהמקורות. אני מדגישה שם את המקום שבו תפילה היא ריטואל של תיקון עם אפקט פסיכולוגי.
וידר: לי חשוב ההיבט הקבלי הרדיקלי שהתפילה יוצרת אלוהים. האלוהות היא בתחום האין, אין תמונה ואין פסל, ואז מתוך הפניה נוצר הנמען, יש מאין. אחת החוויות המכוננות במסע התפילה שלי היה לבקר במחנה ריכוז, להיות נוכחת במקום שבו אין אלוהים, שבו התרחש חורבן אלוהות. כמתפללת אחרי השואה המשמעות היא לבחור ביצירה מחודשת של האל. דיבור על תפילה שונה מאקט התפילה עצמו, כשחיבור התודעות הקולקטיביות ממש יוצר את האלוהים.

כוונה לטבילה / הרבה דליה מרקס

לְכִי לָך אֶל הַמַּיִם!
יֵש בְּתוֹכֵך בְּכִי גָדוֹל –
שֶמְּסָרֵב,
שֶאֵינוֹ יָכוֹל,
שֶנֶחְנַק תַּחַת כּוֹסוֹת הַקָּפֶה,
תַּחַת הַחֶשְבּוֹנוֹת,
תַּחַת חֶרְדַת הַמָּחָר –
 
לְכִי לָך אֶל הַמַּיִם!
קְחִי עִמָּך זִיכָּרוֹן שֶל
יַלְדָּה קְטָנָה בַּגִּינָּה,
עִם שִמְלָה מְנוּקֶּדֶת
וְלֵב גָּדוֹל אָדוֹם
תָּפוּר עַל הֶחָזֶה.
 
לְכִי לָך אֶל הַמַּיִם!
רְבָבוֹת דִמְעוֹתֵיהֶם
יְבַכּוּ אוֹתָך
 
וְטָהַרְתְּ.

תפילה כאקט פוליטי

עוד לא הספקתי להתכוונן להלך הרוח הפילוסופי-רוחני של השיחה, כשדליה הטילה את הפצצה שהורידה את כולנו אל הקרקע: "אנשים מתייחסים לדת כרוחנית ומנותקת אבל דת היא דבר פוליטי ותפילה היא אקט פוליטי. בתנועה הרפורמית הוספנו את האימהות לסידור כדי ליצור שוויון מגדרי אבל אז אמרו לנו, ומה עם השפחות? צריך גם שוויון סוציאלי. והיום אולי צריך בכלל להזכיר את הגר?"

קגן: אני רואה את העומס של הפוליטיקה הזאת דווקא מהצד של ביצוע התפילה. הבת שלי היא בת 13 והיא זמרת מדהימה ובעלת תפילה, וקשה לי לראות את התרעומת שלה על כך שלא מקבלים אותה. עוד מעט יש בר מצווה לבן דוד שלה והיא, עם כל היכולות שלה, לא יכולה לעשות שם כלום. העולם הדתי שאוהב תפילה ויטרח להגיע לבית הכנסת לא מתעניין במה שיש לה להציע. היכולות שלנו כבעלת תפילה או אפילו כגוף שעומד במניין לא רלוונטיות. יש איים בודדים של שוויון בעולם האורתודוכסי, אבל היינו צריכות ליצור לנו מקום משלנו כדי להתקבל ולהביע את עצמנו.

הספר 'תפילת נשים' מאפשר הצצה לעשייה של גברים שחיבבו נשים וניסו לאפשר להן לתת קול למצוקות הייחודיות שלהן בתוך המסגרת ההלכתית. היום אנחנו כבר לא במצוקה הזו, אנחנו יכולות ליצור לעצמנו. אני יכולה להגיע לעזרת נשים, לשים מטפחת ולדעת מה עושים, אבל אני לא חייבת. וכשאני יוצאת משם, אני יכולה לחיות חיים שאלוהים הוא חלק חי בהם, יש לי שיחה, טרוניה, הלל, ויש לי אפילו קהל. לא רק נשים, אלא גם גברים שבאים לראות דברים שאנחנו מחדשות.

וידר: התעוררות הנשים לקחת לעצמן מקום ציבורי בתפילה חשובה, כי המשמעות אינה רק לתת מקום ליצירות הכתובות שלנו אלא נוכחות בריטואלים המרכזיים של היהדות, יצירת הקהילה החיה והשתתפות בה. אני מתכוונת לנוכחות נשית בחיות של הקהילה, מעבר לממד הפוליטי שבזה. גם כשנותנים לאישה כבוד ושמים אותה במקום נערץ ונעלה בקבלה, היא עדיין האחר והאחדות האמיתית היא שנפסיק להיות אחר ונהפוך לחלק חי. כשנשים מתחילות להוביל תפילה זה סמן לשינוי חברתי חשוב כי אני מאמינה שיש לנשים כוח מאחה בין מגזרים שסועים בחברה.

גלרון: כשהרבי מלובביץ שמע שקמה תנועה פמיניסטית הוא אמר שהמשיח בדרך. כל מני מקובלים טוענים שלפני הגאולה נשמות הנשים יורדות לעולם מהצד הזכרי של הבריאה, הן אקטיביות ומטרתן לאזן את הכוחות. דליה לוקחת את העשייה הזו למקום פוליטי, אני רואה את האיזון דרך העצמת העשייה הרוחנית של נשים. גם בעבר נשים יחידניות נלחמו בחוקי העולם הגברי ויצרו. עכשיו זה הזמן לאגד את העשייה הזו על מנת להתעלות ולהגביר עוצמה בכוח הקבוצה. הבעיה הפוליטית היא אולי הקושי של הקהל לקבל את האישה המובילה תפילה, שמתבטא באמירה "קול באישה ערווה". מצד שני יש אמירה שקול עבה באישה זה מום, כלומר שיש בסיס להבנה שהקול הנשי הוא כלי של חיבור, ואולי דווקא הקול הנשי עשוי לפתוח את השערים של התפילה.

קגן: הרב זלמן שכטר-שלומי פירש שקול האישה ער וה, מעיר את החיבור בין הפן הזכרי לפן הנקבי המיוצג באותיות שם הוויה. אותי לא מעניינת תפילה של נשים בלבד. נכון שלפעמים זה כיף להיות רק עם נשים אבל הרבה יותר מעניין להיות שותפה או מובילה בתפילה מעורבת. נשים מובילות תפילה ונוכחותן חזקה אבל במניין הפרטי שיצרתי אני דואגת שיהיו גם גברים שיובילו, לא רוצה רק ביטוי נשי אלא את החיבור בין השניים. 

וידר: במקום של הפניה האנושית לאל אנחנו באותו מעמד. יש לעמוד על המקום שבו אנחנו באמת לא שונות, לא מתפללות אחרת או יותר טוב. שלא נעשה עכשיו את ההפך ממה שהם עשו לנו. מה שכן, אם רוצים ליצור מקום ציבורי שיש בו תפילה של נשים אנחנו חייבות לחדש וזה הכוח. יש לנו יתרון שאיננו יכולות להישען על המסורת כי זה לא הבית שלנו, לא כיבדו אותנו שם באופן ציבורי כבעלות תפילה. יש יופי וכוח בתפילות המסורתיות, ויש לעמוד על הכוח הזה אבל לדעת שיכול להיות כוח גם לחדש, לשבור על בסיס זה, לשאוב את הכוח מעברנו ולהמשיך איתו וממנו הלאה, לא להיות איתו בסכסוך. 

הסידור כ'מנה חמה'

ציפיתי מהפורום הזה לרשימת תלונות וגישה של בעיטה בסידור המסורתי אך הופתעתי מהגישה המכבדת והמכילה שהן הביעו כלפי המסורת שדחתה אותן.

קגן: לאחר שגמרתי להתלהב מזה שאני מובילה תפילה, הגעתי למקום בו חשתי שההצמדות לטקסט המסורתי חונקת את הביטוי התפילתי ואת מעיין היצירתיות שלי ונטשתי לגמרי את הסידור.רק אז התחלתי להתפלל באופן אישי. דיברתי עם אלוהים באנגלית כי בעברית זה רץ לי לאוטומאטים של האל 'הגדול הגיבור והנורא', לא הצלחתי לומר דברי תהילה מבלי להגיע לתהילים. במהלך לימודי הרבנות חזרתי לסידור כדי ליצור ממד של קבע. ביהדות יש תמיד מתח בין קבע לכוונה, כשסיפרתי לידיד שההעדפה שלי היא לתפילה יצירתית הוא שאל 'שלוש פעמים ביום תפילה יצירתית?'. היום קמתי בבוקר הנחתי תפילין והתפללתי מהסידור, היו לי רק 20 דקות ולא הייתי יצירתית. התכוונות לכוונה זו ידיעה שלא תמיד זה יהיה באותה עוצמה. בתפילה יש גם התכווננות, זה כמו מתיחות של בוקר, זה לא תמיד חווית נגיעה של עומק אבל יש כוונון.

תפילה ליולדת/ הרבה קורי זיידלר
מתוך "אל הלב: תפילות לעת מצוא", בעריכת הרב עפר שבת בית-הלחמי, ירושלים תשס"ו.

בְּרוּכָה אַת יה
אֵם כָּל חַי
שֶמִּמֶּנִי יָצְאוּ חַיִים חֲדָשִים לָעוֹלָם.
בְּרוּכָה אַת יה
שֶבְּנִפְלָאוֹתַיִיךְ אֲנִי מתִבּוֹנֶנֶת עַכְשָיו.
מָה גָּדְלוּ מַעֲשַיִיךְ יה
מְאוֹד עָמְקוּ מַחֲשְבוֹתַיִיךְ.
בּרוּכָה אַת יה
שֶשָמַרְתְ עָלַיי בְּתִשְעַת הֲחוֹדָשִים הָאַחֲרוֹנִים.
שִמְרִי עַל בִּתִּי/בְּנִי שֶזֶּה עַתָּה
נוֹלְד/ָה
וְלַווִי אוֹתָה/וֹ כּמְוֹ שֶׁלִִוִִּית אוֹתִי.
עִזְרִי לִי לְגַדֵּל אוֹתָה/ו בְּדַרְכֵּךְ
וְהַשְרִי עָלַיי וְעָלֶיהָ/ו מֵרוּחֵךְ.
פִּרְשִי סוּכַּת שֶלְוֹמֵךְ עָלֶיהָ/ו
לְחַיִים טוֹבִים וּלְשָלוֹם
בּבְרִיאוּת הַגּוּף וְהַנֶּפֶש.
בּרוּכָה אַת יה
הַמְּחַדֶּשֶת בְּטוּבָה חַיִים בְּעוֹלָמָהּ.

מרקס: גם אני הרגשתי לאחר זמן מה געגוע לסידור וצורך בביטחון של המילים המסורתיות. אפשר לומר את המילים האלה ולחשוב בכל פעם משהו אחר. תפילות חדשות הן כמו תרגומים של שייקספיר בהמון דרכים אבל חשוב לחזור מדי פעם לשייקספיר.

קגן: השינוי בגישה שלי לסידור הוא שכבר הפסקתי לפתוח ספרים כדי לקבל על מה שאני עושה, ספרים הם השראה, בלעדיהם הייתי צריכה להתחיל דת חדשה ואני לא מוכנה להתחיל מאפס, העבר הוא שנותן את ממד העומק. חברתי שהיא רבה בבולדר שבקולורדו, השתתפה פעם בטקס תפילה במרכז לרוחניות ניאו פאגאנית, וכששאלתי אותה איך היה הטקס ענתה: זה היה נחמד. נחמד זה מתוק, אבל זה חסר שורשים ונעדר עומק. אנחנו רוצות עומק לא נחמדות, וחלק מהמחיר שנשלם על העומק, זה ההסכמה להיות בדיאלוג עם טקסט שלא מקבל אותנו. הרב זלמן שחטר-שלומי משווה את הסידור למנה חמה. יש שם תמצית שצריך להוסיף לה בעצמנו את המים החמים. 

וידר: לתת לקול הנשי במסורת גוף של אישה ממש זה מרגש, זה מים חמים. יש לזה כוח אחר, זה פותח מרחב אחר כשזה באמת קול של אישה שם, כשזו אימא שאומרת 'הבן יקיר לי אפרים'.

אך החדשנות הנשית אינה באה לידי ביטוי רק בשינוי מעמד או תוספות שונות, מקול השירה ועד לנוכחות הדמויות הנשיות בתפילה. אם הסידור הוא מנה חמה, אז יש מי שדואגות גם להוציא ממנה את המונוסודיום גלוטומאט, וזה צעד רדיקלי שמרחיק את תפילת הנשים מיכולת ההכלה האורתודוכסית. 

קגן: מה שהיה הכי חסר לי בספר 'תפילת נשים' הוא ייצוג לתפילות עכשוויות שנשים חיברו ואשר פונות לפן הנקבי של האלוהות. זה ברור שאלוהים הוא על-מגדרי אבל בדיוק בגלל זה, זה לא נכון להשתמש רק במטאפורה הגברית. לרובנו יש דימוי של אל גברי, מלך גיבור עם זקן, אך אם נבראנו בצלמו 'זכר ונקבה ברא אותם', איך מעיזים לצמצם את האל ולהתעלם מהחלק הנשי? פה ושם אומרים על האל "הרת עולם" אבל לרוב לא ניתן ביטוי בתפילה לפן הנשי של האלוהות. ואני לא מתכוונת לשכינה, לפי הקבלה לא מתפללים לשכינה פשוט כי היא פה, איתנו. אני מדברת על האם הגדולה שמעליה כפרצוף הנשי, התיאולוגיה מכירה בה אבל מתקשה להתפלל אליה. אנו מונעים מעצמנו יחסים מאד עמוקים עם הפן האימהי של האל, במקומות שאנו זקוקים בהם לתיקון, זה לא אותו הדבר לקבל מאב את החיבוק של 'הבן יקיר לי אפרים'. גם הגברים וגם הנשים צריכים את האם האלוהית המכילה והמקשיבה. 

מרקס: מארסיה פאלק, הכוהנת הגדולה של תפילת  הנשים שכתבה את הספר 'the book of blessings', יצרה מספר כינויים נשיים לאלוהות, למשל 'נברך את עין החיים' במקום 'ברכנו אבינו' המסורתי. מצד שני, צריך להיזהר גם מדוגמטיות של המגדר בתפילה, שלא נאבד לחלוטין קשר עם ה'אבינו מלכנו' מרוב תקינות פוליטית.

קגן: אבל גם כשפונים לפן הנשי של האל מתייחסים אליה כאל איכות משפיעה: מניקה, אוהבת...

אולי יש מקום שבו הפן הנשי של האל הוא כלי קיבול של התפילה שלנו? ואם כן, כיצד זה משליך על המגדר של המתפלל? הצרה עם מאות שנות פטריארכיה זה שגם הנשים אינן מכירות מודלים חלופיים לנשיות ובנקודה הזו השיחה דועכת. אני מהרהרת עימן בקול לגבי פרשנות חדשה ל'קול באישה ערווה'. המקורות היהודיים מדמים את היחסים בין הטקסט לתלמיד למעשה ארוטי ולא יפלא בעיני אם גם משפט זה הוא במקור דימוי חיובי: קול האישה הוא כערוות הדבר, הוא השער והפתח לחיבור. ייתכן שמשפט זה מעודד גברים דווקא להשתמש ביכולותיה של האישה לחבר אותם לאל ולעצמם. וגם אם לא, ברור לכולנו, שאת הקול הזה כבר אי אפשר להעלים.

פסיפס נשי של
תפילות וסיפורים

ביקורות וסקירות

שלחו שאלות והערות

שתפו בתפילות וטקסים

לרכישת הספר:

לרכישת הספר מחו"ל: